עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

נדבר? בשמחה.

dorchy12@gmail.com
חברים
סיציליאנהLee.אפסיתlea lRainנערת הגורל
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
מטרה  (3)
בחירה  (2)
החלטה  (2)
רגשות  (2)
אהבה  (1)
אישור  (1)
אמונה  (1)
בדידות  (1)
בועה  (1)
הבנות  (1)
הגשמה  (1)
הצלחה  (1)
זהות  (1)
חוסר  (1)
חלקים  (1)
חקר  (1)
טראומה  (1)
ייעוד  (1)
מוטיבציה  (1)
מחשבה  (1)
מחשבות  (1)
מטרות  (1)
מסע  (1)
משחק  (1)
פוקימון  (1)
פחד  (1)
ריפוי  (1)
רצון  (1)
שירות  (1)
שפע  (1)
תהיות  (1)
תובנה  (1)
תשוקה  (1)
ארכיון
מי אני עבורם? [תהיות לעצמי]
05/07/2019 03:15
Dor Schneider
תהיות, מחשבות, רגשות, מטרות, הבנות, חקר

מי אני עבורם? מה אני משווק? מוכר? כותב? יוצר? מה הקטע שלי? ולמה אני עושה את זה בכלל?


אני דור. אני כותב כי אני רוצה ליצור. לא אכפת לי מי או מה - במקרה אני כותב על ריפוי, אבל אני לא ידע שיש לי איזושהי מטרה אצילית. אני מדווח מה עובד, ומקווה ליצור משהו מספיק טוב ויפה. תחום הריפוי הוא מאוד נאצל, יש הרבה דרכים לחשוב אותו ולבטא עליו. אז מה אכפת לי מה ואמרים? מה מלייקים? אני אצור. ופרנסה? אני מתפרנס, ומספיק. בוא ניצור, לא צריך יותר. השאלה מה ליצור היא מיותרת - היצירה עצמה היא ששווה. ואני מרגיש שזה מה שעליי לעשות כרגע, זה תמיד מה שעשה לי טוב אך לא ראיתי סיבה מעשית לכך, לא ראיתי את הלמה שלי. ועכשיו אני רואה. לקחת איזהשהו משהו בוסרי וליצור משהויותר מורכב ועשיר, יותר מגוון ובעל און, יותר מדובר ליותר אנשים, גשר של תודעה, הבנה. 


ואיך אני מכניס את זה לעמדה?

אני לא מפוקס על ריפוי, ועל שגשוג קליניקה - אלא על יצירה. הקליניקה והסוכנות יכולות להיות לי פשוט מגרש משחקים בו אני לומד על עצמי ועל החיים. אני יכול למתג עצמי כיוצר, ולאפשר לאנשים לגשת אליי בענייני ריפוי ושיווק, כשזה לא הלחם שלי. תמיד יצרתי מתוך מה שעניין אותי, וזה כרגע הדבר. 


כן, זה טיפה לא אופייני שאני לא מנסה למתג א עצמי כדי לקבל עוד לקוחות, אלא פשוט כדי ליצור טוב יותר ולהגיע לקהל מודע וידוע יותר. 


אז אני דורו כוח העל שלי הוא ליצור גשרים של הבנה בי משהו סבוך ולא מובן, למשהו שניתן לעיכול, שמאיר לך את היום כי התחדשת בהבנה חדשה. אני לא המרפא או הקואצ'ר הכי טוב בעולם, אבל אני לעזאזל טוב בלהסביר לך את מה שאתה צריך לשמוע עכשיו. 

ולכן אנ לא צריך להתאמץ ולהכתרי את עצמי כמטפל, או כמשווק, או כמומחה - אלא פשוט כאדם שבא לתת ערך; שירות. 


ראה ערך: שירות.


ובגלל זה אני מתעניין בהרבה דברים, אך לא מנסה להתפרנס מהם. הפרנסה שלי היא השירות שלי - וזה לא הם, זה הצופה שעליהם - שמכתיב את המילים שמפרשות אותם ועוזרות לאנשים לחשוב עליהם ברבדים עמוקים שעוזרים להם ליהנות מהם לרמה חדשה. כמו שאני קורא ספר על כל דבר שאני מתעניין בו - כדי להבין מה אני עושה. וההבנה מאפשרת בחירה. אני עוזר לאנשים לבצע בחירות מודעות בחיים שלהם, על ידי כך שאני עוזר להם להגיע להבנה. לבחור נכון, כשמבינים היטב. 


אני בעד הבנה, מודעות למה שאתה עושה, לסיבה, לרקע. אני נגד חוסר הבנה, בורות - להכריח את עצמך לעשות את זה כי נע משיפוטים שהתקבלו מבחוץ, רעיונות שקריים שלא מייצגים את מי שאתה ולא מובילים לבחירה הכי גבוהה של מה שאתה יכול להיות והנך עכשיו, בפוטנציה, בבוסר שהוא אתה. 


לכן אגב, לעד אמשיך ללמוד. 

ואני גם יכול להשתחרר מנטל המקצועיות, ההוכחה. אני רק משדר רעיון, מבשר אפשרות. אני לא צריך להיות מטפל מנוסה, או איש שיווק מצליח. לרעינות שלי יש מריט? אז מגיע להם להשמע. מגיע לאנשים לקבל טוב, דרכם, מהם. אני רק השליח, וזה כל מה שאני. 


אני נגד להכריח את עצמך אל מתוך אשליה. אני נגד אשליות. אני נגד מאמצים בלתי פוסקים לשום דבר, לשום עניין, תוך סבל, תורך התרחקות ממי שאתה. אני עוזר לאנשים לחזור למי שהם, זה קורה, זה ריפוי. 


זה באמת מה שאני נגד - זה באמת מה שנאי לא אוהב. אשליות וחוסר מודעות. אני הקוסם, הרואה אל הנסתר. אני הפנתר השחור, החותך את האשליות.


6 תגובות
איך זה מרגיש כשמשהו חסר לי?
01/07/2019 06:40
Dor Schneider
רגשות, אמונה, שפע, חוסר
כשאין ואז יש?

אז אני מלך העולם
אז צדקתי שאני לא פגום
ואני יכול להצביע על "היש" שלי כל היום
ולהוכיח לעצמי ולכל מי שאני מעמיד פנים שמסתכל, שאכפת לו, שהוא רואה - שהנה, יש לי 'יש'.


כשהנהגתי את התנועה שלי -
זו הייתה הוכחה לכל השונאים, המפקפקים, שהמצאתי לעצמי - שאני כן מקובל, שאני כן בעל ערך חברתי

כמו אמרתי לעצמי -
הנה, חשבתי שמשהו בי לא בסדר כל השנים האלה עד לעבר;
אבל ברור שאני בטופ, אז זה חדשות נפלאות, לא?

ובו זמנית -
"לא ייתכן שהם באמת חברים שלי;
לא ייתכן שהם באמת רוצים אותי".

כי זו טבעה של מערכת אמונות שלילית,
כזו המגבילה, הבוחרת להמנע ממשחק החיים;
ממעורבות בענייני העולם, בענייני אנשים ומפגשים.

אני לא יודע איך קיבלתי מה שקיבלתי בעוד האמנתי שזה לא מגיע לי,
שאני לא יכול לחוות את זה

גם עם הדוגמה שמעלה,
גם עם בנות,
גם עם כספים,
גם עם חוויות 

אבל, שמתי לב -
שכאשר אמונה מגבילה,
בחירה ששומרת, אג'נדה שלא-להשתתף במשחק החיים של הרגע-לרגע,
פשוט מתנקה לה לעצמה, משתחררת כדי לאפשר מקום למרחב שכולו טוב
שבו חופש ובחירות נעימות יותר יכולות לקרות -

אני יכול לקחת לעצמי את שלי,
אני יכול לחוות את "היש", עוד לפני שהוא מתרחש במציאות הפיזית שבחוץ, שלי

וכאשר זה קורה,
אני לא מתרגש מהטוב, מהשפע
אני לא מחזיק אותו כבן ערובה כנגד תחושת חוסר מדומה, כמו להוכיח שהיא לא נכונה 
אני לא חש בסכנת נפשות, פרנויה שאני מתחזה שייחשף בקרוב 

זה נקי, זה שלי - וזה בסדר לקבל ו/או לקחת את זה

והכל נובע ומתנקז לתוך הבחירות שהתקבעו למערכת האמונות שלי
האם בחרתי בשלב מסוים של חיי ליהנות מהחיים או לברוח מהם?
כדי לגלות את זה אני חוזר לזמן הפסיכולוגי בו נוצר שורש הבחירה,
ובודק ממקום נוכח האם אני מעוניין לתת לה להמשיך -
ותמיד התשובה היא לא;
כי אני בקבוצה שלי, ובחרתי לחיות, אני בוחר לחיות - אני בוחר בחיים.

Will You Join The Game?




.....



[ההשראהל פוסט שנכתב בבת אחת וב-5 דק', בעקבות תגובה לבלוגרית מוכשרת אחרת שהזכירה לי מה הבנתי ולמה זה חשוב לזכור
-

0 תגובות
איך לצאת אוטיסט בשיחה עם בחורה חמודה? כך בדיוק
26/06/2019 05:57
Dor Schneider

"I thought of all the others who had tried to tie her to the ground and failed. 

So I resisted showing her the songs and poems I had written,
Knowing that too much truth can ruin a thing."

-Rothfuss








"אני מפחד להתלהב ממך", אמרתי לה.
- "למה?" היא שאלה, לאחר שתיקה הרה וקשר עין סקרן.
בעודי מחפש להביע את התחושה הנכונה שתבטא את המקום שאני בא ממנו, נזכרתי בציטוט הזה;

הסתכלתי לצד, תר בזיכרוני אחר המילים - וצוטטתי לה את זה כמעט כמו שכתוב כאן, אך בעברית.

השבתי לה מבט כמו לראות, בציפיית מה, איך היא תגיב -
ובמבט שאינו מניד עפעף הכריזה -
"אתה יודע, לאוטיסטים יש קטע כזה שהם מצטטים מספרים במקום לענות מה שבלב".

פייר אינאף בחור אקראית, פייר אינאף.
באהבה.
0 תגובות
לבד בין אנשים?
26/06/2019 05:53
Dor Schneider
בדידות, בועה, חלקים, רצון, תשוקה, משחק

כבר שנים שאני רוצה להיות (ולחוש) אנושי.

רוצה להרגיש רגשות, לחוש את הגוף שלי לעוצמה ולקרקוע שלו, להיות חלק ושייך;

בעל מקום בעולם, בחברה, בקבוצה.

וזה לא ממש הלך, לא משנה מאמציי הטובים.

באמת, ניסיתי הכל.

טיפולים, ספרים, חוויות מתקנות. אפילו הייתה תקופה (לפני שנהייתי מטפל וזה) שניגשתי למאות אנשים בשבוע והרמתי מאות קילוגרמים במכון וקראתי מאות ספרים בשנה - וזה לא עזר לי להרגיש חזק יותר, שייך יותר, או מי שאני - יותר. 


אני מייחס את זה לחלק בתוכי שאני קורא לו "הבועה".


ומה שהיא עושה זה לנתק אותי מהרגשות שלי כך שאני לא יכול לחוות אותם,

לנתק אותי מאנשים כך שאני לא יכול להרגיש אותם,

לנתק אותי מהגוף שלי כך שאני לא מרגיש חלק ממנו. 


לכולנו יש סוג כזה או אחר של בועה, דיסאסוסיאציה.

לכן זה קורה,

שלכולנו יש סוג כזה או אחר של חלקים פנימיים שויתרו על *באמת* לחוות את המציאות שלנו,

והחליטו להסתפק רק בחלקים דפוסיים, תבניתיים וצפויים שלה. 

הם עשו בחירה שלא להשתתף, בחירה לשמירה (עצמית). 

בחירה שלא לחות את החיים, לא לחוות שמחה, עונג, אהבה, אמת.

או בקיצור - אושר. 

הם רק רוצים לחוות את המקום המוגן, שברחנו אליו אי שם כאשר נפגענו לראשונה,

והם נוצרו עבורנו כדי לעזור לנו להתמודד עם המציאות שנוצרה פתאום, דאז. 


הבועה היא דבר חמקמק, כי היא לא תספר לך שהיא שם.

חלקים בתוכך יישארו כבויים ומנותקים מהעולם החיצון,

ותהיה תחושת חוסר שייכות, ואולי בדידות - כל עוד היא שם,

לא משנה כמה אנחנו מוקפים אנשים אוהבים.


ולהיות מנותק מהרגשות או המחשבות שלך,

[כי זה יכול להיות או זה או זה],

זה גם לא לדעת מה אנחנו רוצים, או לחוות שאנחנו רוצים משהו שברור שבכלל לא בריא לנו.

להתאמץ כל כך קשה עבור משהו שלא יעשה לנו טוב,

או לא להצליח להתאמץ עבור דברים שכן.


כן, הבועה היא עסק טריקי.

היא מצב טראנס בו משוריינות לנו בחירות שלא להשתתף (במשחק). 


רוצה לדעת איך עובדים איתה?

באהבה, אכתוב על זה בהמשך.


לחיי החיים שלך והבחירה שלך שכן להשתתף ולנכוח בהם.

4 תגובות
לבחירה נכונה בתפוחים ולא בסטרואידים
04/06/2019 06:09
Dor Schneider

סטרואידים או תפוחים?


One Apple a Day Keeps the Doctor Away


שזה פשוט אקט של מודעות, והזנה.


כן, אני יודע מה אני צריך, כן אני אתן אותו לעצמי.


אולי הבנתי את זה מתוך החוויה שלי;

כי אני אוכל תפוחים ולא רואה רופאים.


אבל מה עם התבלבלתי?

מה אם התכוונתי לקחת תפוח, אבל אופס החליקה לי היד על מזרק של סטרואידים?

כנראה, שהגיע הזמן.. להתאמן!!

ובכל הכח, ולא לנוח, ולא לעצור ולדייק לעצמי מה נכון ומה חשוב לי באמת.


כן, עכשיו אני עבד של המכון, ואי אפשר להפסיק -

כי אפשר לאבד הכל. הגוף שלי הוא הזהות שלי, שרירים זה אני.


הבחירה של לקחת את התפוח הייתה כל כך פשוטה; היה לי רק תפקיד אחד (!!).

יכולתי רגע לנוח ולדייק לעצמי מה נכון לי;

יכולתי רגע לשבת, ולתת לקולות הפנימיים שלי לעלות ולהגיד לי מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי.

שזה לאכול תפוחים, בפוטנציה.


אבל לא,

הייתי חייב להתאבד על הדבר הראשון שיגרום לי לחוש שאני לוקח פעולה מאסיבית,

ומתקדם למקומות -

גם אם אני מתחייב יותר מדי להרס עצמי בתהליך.


וואלה, לא בהכרח שהרסתי את עצמי כי לקחתי כמה סטרואידים,

אבל כן שכחתי מה זה להקשיב לעצמי,

רגע לעצור ולשמוע את לחישות הגורל, ולאן הן רוצות לכוון אותי.


כי הן צריכות קשב,

צריכות מענה, ופעולה נכונה. מדויקת.

אבל צריך לשמוע אותן(!!).


אם זה כל כך קל לקחת תפוח מהקערה,

זה אפילו יותר קל לעצור ל-5 דק' ביום ולהרגיש איך זה מרגיש להיות מי שאנחנו,

וללכת במסלול שאנחנו מתכננים לעצמנו.


אולי נגלה תשובות מפתיעות.


לבחירה נכונה בתפוחים ולא בסמים,

דור


2 תגובות
טעיתי במה שרציתי
01/06/2019 06:42
Dor Schneider
בחירה, החלטה, פוקימון

כשהייתי קטן הייתי משחק פוקימון.

גם כשהייתי גדול, אבל אף אחד לא צריך לדעת על זה.


ומה שאהבתי במיוחד, זה את המנהרות החשוכות,

שאף פעם לא ידעתי בהן את הדרך, כי הן.. טוב, חשוכות.


אבל היו פרסים שרציתי לקחת,

לכן "לקחתי את הסיכון", והייתי אמיץ אל מתוך המשחק הווירטואלי שלי.

כן, היו מלא עטלפים ושיט, זה לא עניין של מה בכך.


אבל כשגדלתי,

גיליתי שהפרסים הם בסה"כ פריטים לא חשובים במיוחד;

פוקדורים שנותנים לך לאסוף בהתחלה כי הם לא נותנים לך יתרון משמעותי.


ועכשיו כשאני יכול לקרוא את התגיות באנגלית,

ויכול לראות את שמות הדברים;

אני מבין שהילד שהייתי, פשוט  אהב את החוויה של הגילוי -

אבל כמבוגר אני רוצה לדייק את מה שאני מתאמץ עבורו.


באופן דומה,
בשנים האחרונות התאמצתי עבור כל מיני פריטים,

שבדיעבד, לא היו כל כך חושבים,

עכשיו כשאני יכול לקרוא את התגיות שיש עליהם.


הם כן היו חושבים במובן של "הם חלק מהדרך",

אבל אני מוצא שלדייק לעצמי את המאמץ עבורם אומר במקרה הזה -

פשוט לשחרר מהם, ולהבין שיש דברים גדולים יותר עבורי, בנמצא.


מה זה אומר דברים גדולים יותר?

פשוט כאלה שמצריכים אומץ, לבוא ולקחת אותם.

אולי אף אחד לא יגיד לי כל הכבוד עבורם,

אולי הם לא ישרתו אותי חומרית במיוחד,

אבל הם מתאימים בדיוק… לי!


עבור אילו פריטים בחיים שלנו אנחנו מתאמצים כל כך,

פשוט כי אנחנו לא יודעים עדיין לדייק לנו מה שווה את הדם-יזע-ודמעות?

אילו תוויות אמיתיות עוד לא למדנו לקרוא, על הדברים שאנחנו חושבים שאנחנו רוצים?


זו שאלה מעניינת ואמיצה,

כי היא תאפשר לך להוריד את המטענים שמכבידים עליך,

את הציפיות שיושבות לך על הכתפיים ומסתירות לך את האופק.


זה כמו להגיד לשופט המשחק -
"כן, במחשבה שנייה זה לא מדויק לי, המשחק שלכם,
אבל בהצלחה לכל שאר המשתתפים!"

וכולם ייתסכלו עליך בשוק ותמיהה,
הרי איך אפשר לוותר על הפרסים המובטחים?


זה אמיץ, זה עוצמתי, זה חומר של אלוף פוקימון מאסטר.


למסע 'הנכון' שלך,

דור


0 תגובות
את מי אני בוחר לשרת, בעצם
27/05/2019 06:27
Dor Schneider
מטרה, שירות, אהבה, פחד, אישור

נא להכיר את מר שדוני

הוא הטמגוצ'י שלי

הוא מבקש שאאכיל אותו כל 20 דק', אחרת הוא מת


כשהוא מת אני מרגיש רע,

מרגיש שנגמר העולם ומשהו בי לא בסדר

שאני בחוסר, שקשה לי, שאין אפשרויות להתקדם וליצור

שאין לי אהבה, שאין לי חברות ושאני לא שייך בשום מקום


אבל!

כשאני מאכיל אותו!!


אני מרגיש בעננים

שולט, טוב ממך, וממך, וממך! זה בטוח.

אתה ואת, כלום עליי.


אני רק צריך לספר לך במה אני עוסק למחייתי,

או מה עשיתי בחיי, או מה אני מתכנן

וכבר אני מאכיל אותו


ואני רק מחכה לשמוע ממך כמה זה טוב ומרשים מה אני עושה,

וכבר אני מחזק את מר שדוני

והוא מודה לי בתחושת עליונות שמפרידה אותי מהאדם הפשוט, כמוך

פחח.


כן, אני ממש אוהב לקבל וולידציה חיצונית כדי להאכיל את מר שדוני

כי כאשר אין לי אותה, אני מגלה שאני ממש במסלול הלא נכון של החיים שלי

שאני עושה דברים שלא מתאימים לי, ולא מייצגים את מי שאני ומה שעושה לי טוב

ואת מה שאני יכול לתת לעולם


אז אני שומר את מר שדוני קרוב,

ואוסף את הלייקים והרגשונים, והמחמאות מפה לאוזן


כי כשמר שדוני לא נוכח,

ואני לא צריך לשרת אותו יותר

נותר לי רק לשרת את עצמי

ולראות במה אני מתעניין,

ואת מי אני רוצה לשרת, באמת ובתמים, מתוך אהבה


ואני רואה שאני דווקא מעוניין לעזור לאנשים אחרים לגמרי,

במצבים שונים לחלוטין, עם כשרונות שנמצאים בתחומים שלא חשבתי


וזה נותן לי תחושת סיפוק, שזה משונה

כי כשאני הולך עם מר שדוני, לא משנה מה אני משיג;

זה מרגיש ריק, זה מרגיש כמו "נו, ומה עכשיו?"

אני כמו מחכה בפסגת העולם אבל אף אחד לא מריע לי


וכשאני משרת את העולם,

לא אכפת לי מי מריע ומי קורא לי בוז

ממש טוב לי


אני במשימה שלי,

והחלטתי על המסלול שלי

ואני חי את האדם שאני רוצה להיות

שמתאים לערכים שבחרתי לעצמי

שעושים לי טוב


טוב כמו לתת סוכריה לתינוק

כמו הצליל הזה במנגינה שהופך אותה למה שהיא עבורך

טוב כמו לפנות מקום לזקנה, או לקחת ממנה את המצרכים לשאר הדרך

טוב כמו לשנות את העולם, בדרכים קטנות וגדולות

טוב כמו לכסות ילד קטן בשמיכה, ולדעת שהוא מוגן וטוב לו


אני לא צריך תשומת לב ואישור בשביל להרגיש את זה,

או כדי להיות האדם שיגשים את זה


ואני חזק יותר, וחסין יותר - כשאני חי את זה

אבל כשמר שדוני בסביבה,

כל דבר קשה יותר, כל דבר מאתגר יותר; אני ממש פגיע

פגיע לתגובות שלך, פגיע לחוסר תגובות שלך,

פגיע להצלחה שלי, ולחוסרה

פגיע למה זה אומר עליי, ומה זה אולי לא

והכל קשה יותר


אז לא מספיק שהמטרה לא מרגישה כמו פסגה של הר כשכולם מריעים, עד סוף חיי,

אז גם יש לי אבן בנעל,

כשאני מנסה לטפס את כל הגבעות האלה...

...בדרך למה שמר שדוני רוצה ממני


אבל כשאני במסלול הנכון לי, שמגיע לו את הזמן והכסף שלי,

כשאני חי את מי שאני, ומה שבאמת נכון לי -

אני רץ, לא משנה כמה מעלות יש למדרון הזה,

לא משנה כמה אבנים מתגלגלות עליי

זה מרגיש כמו מחלקה ראשונה לקאריביים

כי מעולם לא נהניתי כל כך, לחיות את מי שאני באמת

והעולם מחייך יותר, ואני שייך יותר, ואני חלק ממך וממך -

אז למה זה מרגיש טוב יותר מלהסתכל עלייך מלמעלה, לבד ובודד?


כי כשאני מסתכל עליך מלמעלה,

אני עומד על קצות האצבעות, מרים את האף, ומנסה להעמיד פנים שאני גבוה יותר

שמה שאני עושה הופך אותי לטוב ממך, חשוב יותר איכשהו


הרי אם אני משלם כל כך הרבה למר שדוני,

שייקח אותי בדרך הזאת… אני צריך לקבל משהו בתמורה, לא?


אם אני מוכן לוותר על תחושת הטוב הזאת, כמו זו של חיוך של אדם שעזרתי להקל מהמטען שלו,

התחושה הזו שגורמת לי להרגיש שאני חלק מהבריאה, מהטבע, מהאהבה,

אני צריך לקבל משהו טוב בתמורה, לא?


אז אני אהיה מעלייך, תודה רבה

ואולי אני אשכח, לפחות לכמה רגעים, ובתקווה שגם אתה -

שאני מתחתייך


כי בזה אני באמת מאמין

שמשהו בי לא בסדר, לא מספיק טוב, פגום איכשהו, ושקרה נזק שאני צריך לתקן - אי שם בעבר.


ועכשיו אני אנקום, בחסות מר שדוני

ואבחר במסלול חיים שיראה לכולם כמה אני לא כל הדברים האלה

וכמה אי אפשר להתעסק איתי


אני אשכח מה עושה לי טוב, כמה אני יכול לתת

ואלך על אחלה מסלולים של רפואה, הנדסה, עסקים, או איזה משהו מוסרי בכלל


מישהו אחר יכול להיות רופא בכיף, זה מתאים לו, וזו הדרך שלו לשרת

אותו דבר לגבי רב, או איש עסקים

אבל אני לא שום דבר מאלה

אז מה העסק שלי לחפש שם?


הקמפיין של מר שדוני דורש את זה,

בשביל התשומת לב שלך

שתחשיב אותי, שתתייחס אליי, שתתן לי להרגיש למעלה לכמה רגעים


אז אני אשכח, ואתעלם מי אני ומה נועדתי לעשות,

כי זה כואב מדי -

לדעת שאני מוותר עליי, ועל כל זה,

בשביל שתגיד לי "וואו, אחלה גבר אתה".


מר שדוני, יקירי,

אני חושב שדרכינו הגיעו כדי להיפרד

היה יקר, היה כיף, נהניתי מהדרך שלנו ביחד

אבל לא הגיע הזמן שאפרוש כנפיים ואעוף מן הקן?


אל תדאג, אני לא אתן לך למות

אני קודם כל אבחן ואבדוק לי מה גורם לך להיות כל כך שדוני

מי ומה הזמין אותך לחיים שלי

מה נוצר בעולם הרגשי שלי, כדי ליצור אותך

וכשאני אבין את זה, ותשתחרר לחיים אחרים בעולם טוב יותר


אני אוכל להתחיל לבחון ולבדוק,

מה טוב לי? מה אני אוהב לעשות? מה נכון לי?


לא מה אחרים יגידו שזה מגניב,

או מה הדבר השווה לעשות כרגע, חברתית ומקצועית.


לא אם צריך מהנדסים בישראל כרגע,

או שצריך להרוויח כסף כדי לשמר את שם המשפחה,

או תסריט חברתי אקראי אחר כלשהו שדורש ממני לעשות משהו ספציפי עם החיים שלי.


אני יודע שאני אוהב לכתוב, וללמד, ולתת -

אולי אני אעשה משהו עם זה?


ובזמן שאת.ה קורא קצת על מר שדוני שלי,

ראית קצת את שלך?


וכמו תמיד, אפשר להגיב כאן או בפרטי, אבל שאלה בלב שלך זה טוב מספיק, מבחינתי.

להגשמה של מי שאת.ה באמת,

דור


0 תגובות
אני מזייף את החיים שלי?
25/05/2019 05:20
Dor Schneider
מסע, מטרה, ייעוד, הגשמה

אמרת פעם-

"בטוח נועדתי לעשות משהו אחר,

אני לא מוכן להמשיך כך…"?


כי הבנתי משהו על התחושה הזאת.


מגיל קטן החלטתי שאני אהיה גדול.

גדול במה?

במה שנחשב למגניב, לטוב - לרב השפעה.


למה?

כי זה מה שאנחנו עושים כשאנחנו סובלים,

אנחנו מדמיינים את עצמנו אחרת -

בלתי מנוצחים, מאושרים, מצליחים.


ואנחנו עובדים קשה כדי ליצור את הגרסה הזאת של עצמנו;

עבדתי קשה, השקעתי רבות.


אבל משהו לא הרגיש נכון,

שאני לא כל-כולי בזה.


שמצד אחד אני לא מתלהב מההצלחות,

ומצד שני שם לעצמי רגליים לפני שאני מגיע אליהן.


מה הבעיה? אמרתי לעצמי,

פשוט תפתור את הסיבה שאתה שם לעצמך רגליים,

ותתחיל להתלהב מההצלחות.


עד כה- קל מספיק.


אבל איך אני גורם לעצמי לחוש שאני עושה את הדבר הנכון?

אני לא;

כי… אני לא… עושה את הדבר הנכון,

וזה היה הרמז הראשון.


הלכתי לאיבוד בבריחה שלי,

ממי שלא הסכמתי להיות, בילדותי.


"אני אהיה הכי גדול,

הכי מוצלח,

הכי נערץ, מוערך ומשובח"


ובגרסה שלי זה אומר איש עסקים רב השפעה,

ומה בשלך?


מה אצלך אומר -

"אנשים ייסתכלו עליי ויגידו לי 'כל הכבוד'"?


וזה נובע ישירות מתוך המקום הזה שנפגענו פעם,

שפסלו ודחו את מי שהיינו;

מושלמים, מדויקים ושלמים.


אמרו לנו שאנחנו פחות ממי שאנחנו,

ולכן החלטנו להיות יותר.


ובו זמנית,

הסכמנו להמשיך ולא…

ולא להיות מי שאנחנו, באמת.


אז איך נדע לעשות את הדבר הנכון?

איך נדע שלא לבלבל בין הערצת הקהל המסממת,

לתחושת הנכונות האותנטית שבאה מבפנים?;

זו שאומרת "כן, זה מי שאני!" -

ומפיצה חום בכל הגוף...



ההבדל בין "כן, זה מי שאני";

לבין "אני אהיה מי שאני צריך להיות כדי שיקבלו אותי",

הוא פחד, וכמה הוא נוכח כרגע.


הפחד תוקע אותנו בנראטיב הישן;

והדרך היחידה להשתחרר?

היא להיות נוכחים אליו בחזרה;

להפנות לו מבט ולהתבונן...

...עם חיוך.


אבל, מילה של אזהרה?

החיים שלך הולכים להשתנות,

כשהפחד שלך הולך להשתנות,

כשפתאום יהיה לך בהיר יותר מה באמת נכון לך.


האנשים "הנכונים" ייעזבו אולי,

ואנשים נכונים אחרים ייכנסו.

סיטואציות ישנות ייפרמו את עצמן מן המארג שלך,

וחדשות ישחילו תפרים חדשים;

ממתינים לך לתפור אותם כמו שנראה לנכון...


כי כרגע?

המקום היחיד שאנחנו הולכים אליו זה הרחק מהדחייה שקיבלנו פעם…

ואנחנו בסדר עם זה, כל עוד אנחנו מתקדמים לשם מהר מספיק.


מירוץ שאנחנו יצרנו,

ושכחנו שהוא לא נכון לנו,

שמעולם לא היה שלנו להיכנס אליו בכלל.


שינוי כיוון אולי?

גם הליכה תמימה ונוחה לעבר גן עדן,

עדיפה על ספרינט לגיהנום.


ומי קבע מה זה מה? אנחנו כמובן!

כי בינינו,

אין טוב ורע;

יש משרת ושאינו משרת.


וכמה זה משרת אותך להגיע למקומות שלא נעימים לך?

שלא מרגישים לך כמו הגשמה עצמית אמיתית?


מי בעד לפרוש איתי מההצגה שבנינו לעצמנו?

מתפקיד חיינו המיוסר?

מי בעד לתת לקהל ללכת הביתה?


מה אנחנו יכולים ליצור שתפור עלינו;

למידותינו.


מי בעד לפרוש מהסיפור הקולקטיבי,

שאומרים לנו שאנחנו צריכים להשתלב בו;


"תהיה עורך דין, מהנדס, יזם, רופא ודוב פנדה",

די ומספיק.


איך הסיפור שלך יהיה שונה משל כולם?

מה אנחנו יכולים לתת, שהוא משלנו?


כי בסופו של יום,

לא משנה איזה סיפור מדויק אנחנו חיים,

ומה אנחנו נותנים בחזרה לעולם -

הגשמה עצמית אמיתית מרגישה כמו אהבה, שמחה ואמת.

כמו חיבור לאלוהים, ליקום, ולמקום ממנו באנו לכאן.


ולסיום,

הזמנה לפעולה… פנימית.

מה הסיפור שלך? מאיפה בילדות הוא נובע? מה הוא עוזר לך להגשים (או למנוע)?

לא חייב להגיב או לשלוח לי בפרטי, לפעמים רק לשמוע את התשובה בלב, זה מגניב מספיק.


2 תגובות
מי אני בוחר להיות היום? מהיום?
24/05/2019 06:20
Dor Schneider
זהות, מטרה, החלטה, בחירה

מה הוא המסלול הנכון עבורי, איך אני יודע שזה המצב, ומה אם עשיתי טעות?


נראה שטוב לי,

נראה שאני הולך למקומות,

נראה שאני Hustling, מתקדם, משתפר -

יש גם כמה תוצאות לדבר עליהן.


אבל האם אני חי את הסיפור שבחרתי לעצמי?

האם אני יכול לסיים את ההצגה הזאת יום אחד,

להחזיר את התלבושות לארון,

לקבל צ'אפחה מהבמאי ולשמוע שבחים מהקהל,

ולגלות שבסופו של אקט -

לא ממש התחברתי לתפקיד?


מי הבמאי הזה שמחליט לי מה לגלם?

ומי הקהל הזה בחרתי לשרת, הם בכלל מבינים מה מניע אותי? מה אני אוהב?

מה אני שונא? ממה אני מפחד?


ולמה אני תקוע בכל זה -

מפחד לצאת מהנראטיב -

שלא יקרה אסון, שלא איכשל במשחק -

שלא יגידו שלא שיחקתי כמו שצריך,

שלא פעלתי לפי התסריט -

שאני לא חומר ל-הבימה.


הם יפסיקו להגיע להצגות שלי,

הם לא ייכתבו עליי בעיתון יותר,

אני אקבל תפקידים קטנים וקטנים יותר…


ובקרוב,

הקהל היחידי שיבקר אותי יהיו אנשים שאני בכלל לא רוצה ולא מעונין בהם…


היפים שלא מבינים הצלחה,

חברים שלא מפותחים מספיק כדי לרצות מה שטוב לי,

הומלסים אפילו.


זה החשש שלי,

שאני לא יכול להוריד את המשחק

וללכת אחר מה שהנשמה שלי באמת רוצה


יהיה זה מה שיהיה,

זה כבר סיפור להצגה אחרת, אקט 2.


לאן אני הולך?

המאמצים שלי מקדמים אותי לאן?


אין לי יעד,

כי אני עסוק בלהסתכל לאחור ולראות מה אני לא רוצה.


אני עסוק בלהסתכל לצדדים ולראות מה אחרים רוצים ממני,

או מה אני מדמיין שהם רוצים.


ואני מנסה לרוץ יותר מהר מהם,

כדי לראות אותם מחייכים אליי מרחוק ואומרים לי "כל הכבוד",

הגעת לפה, ועוד לפנינו, ועכשיו אתה חלק מהעדר.


תיהנה מה-2 שניות שלך,

כי יש לכולנו עוד דרך.


ולא כיף לי,

אני משחק את התפקיד שלי לא-טוב,

ואני יודע את זה.


השאלה,

מתי אקבל את זה?

מתי אשבח את זה?

מתי אהב את זה?

מתי אקח על זה בעלות?


אני לא פורש מההצגה,

אני פשוט מפטר את הבמאי -

והקהל יכול ללכת אם זה לא מתאים.


בוא נראה מה אני יכול ליצור,

שתפור עליי; למידותיי.


זה לא הסיפור של כולם, שאני צריך להשתלב בו.


זה הסיפור שלי,

הוא יהיה שונה משל כולם.


אני אתן משהו אחר, בתיאוריה,

אבל אני אחיה למען אהבה, שמחה ואמת.


כמו כולם, בתיאוריה.


אתם יכולים ללכת, אתם יכולים להפסיק לחשוב עליי טובות,

אני משחרר אתכם מלעודד אותי בתפקיד שחנק אותי.

קהל בלתי נראה, ושאינו קיים - שכמותכם.


תודה שקראת,

אז מה התפקיד שלך? וכמה הוא תפור למידותייך?

לא חייב להגיב, יהיה לי מגניב רק לשים את השאלה הזאת בליבך.



0 תגובות
מחשבה זו טיפה בנחל; לאן הוא מוביל?
01/03/2019 05:12
Dor Schneider
טראומה, ריפוי, מחשבה


בואו נדבר על טראומות,

כי באלי לי משהו כיפי לשעת ערביים -

ביום שישי בצהריים.


זו נשמעת כמו בדיחה,
אבל חברים יספרו שזה הרעיון שלי "לכיף".


מדברים על טראומות עם דוררררר

[פתיח]



טראומות זה עניין ממש לא מצחיק,

אבל מה שמצחיק בזה,

שהן משאירות עכבות


אין פשע מושלם,

וטראומה נורא קל לזהות,

אם אנחנו בלשים טובים מספיק ->>


[בכללי אני חושב ש-בלש זו מילה שכבר לא משתמשים בה מספיק]


העכבות שטראומה אוהבת להשאיר,

זו הריצה מ-0 ל-100 במירוץ הרגשות הגדול.


אני לדוגמה,
רוב חיי ->

נדמיתי כרובוט, חסר רגשות, קשוח ואדיש.
[עדיין קצת כזה במקומות שעוד לא זכו לעבודה פנימית ממני]


זו דוגמה ל-0 במדד רגשי.


לא מפגין הבעה, לא מזיז את הגוף יותר מדי,
טון מונוטוני, התנהגות לוגית בעיקר, העולם אפור ולא מרגישים יותר מדי.


נכון שיש לנו רגעים כאלה [תקופות שלמותתתת],
בהן אנחנו מתנהגים כך?

ואם לא, האם יש מישהו בחיים שלנו שהיה אומר שדווקא כן זה קורה לנו?


לא בהכרח כל הזמן או בכל מקום, אבל לפעמים, ואיפשהו…

תחושות מתות.


מה נהרג שם?


זו משימה לבלש!


כך או כך הטראומה היא הרוצח הגדול,
וזירת הפשע היא מנגנוני ההגנה

[סליחה שגיליתי לך את הסוף :( ]


מנגנוני ההגנה האלה שגורמים לנו להיות אדישים להכל,
לחוש חוסר משמעות, שאין תקווה…


זוהי זירת הפשע וכך אנחנו יודעים שטראומה ביקרה.


כן, כן, זה לא אנחנו.

אנחנו לא דפוקים…

פשוט קפואים בזמן, בזירת הפשע הקטנה שלנו.


זו הייתה דוגמה ל-0.

אולי אנחנו ב-12, או 32.


מה זו דוגמה ל-100?


הא, אוי, נבוך ששאלת…

*פלאשקבק לשנת 2013*

בחור אדיש במדים ירוקים שובר מקל מטאטא על פנים של חייל אחר ->
כי הוא… העביר את הלכלוך של האוהל לצד שלי… כדי לרמוז לי שאני עצלן…


0 ל-100? ועוד איך.

בחור אדיש לבחור אלים? כן, זה קרה.


האם זה עדיין מנגנון הגנה וזירת פשע?

כן, כן.


האם הנחל שבתוכי זורם לעבר הקונספט של אלימות שהטעמתי בילדות שלי?

כן.


והגיע הזמן לחשוף את הקונספט שכולנו התכנסנו לכבודו.


זירת פשע זה מושג מלוכלך, כאילו חיללו אותנו.


אני מעדיף לחשוב על זה כנהר,
שזה הולם מושגים קליניים מתורה פסיכולוגית שאני אוהב לטפל בה [האקומי].



דמיינו קרקע בוצית, שהכל יכול לקרות ולעלות בה…
כל כך גמישה, רכה ומלאת פוטנציאל…


והנה יורד בה גשם, מבול, סערה תנ"כית.


והנה נוצר נחל…


לאן הוא מוביל?


הוא מוביל למצבים שהם קיצון,
שהם מוגדרים בחוק, בתבנית.


כעת אני על 37, כי זה מתאים למצב שבו נפגעתי…

כעת אני על 100 כי זה בול המצב שבו פגעו בי כשהייתי בן 7,
היה וואחד מבול רגשי אז…


איפה שאין נחל, שלא קרה מבול,
הספקטרום זורם בנינוחות בהתאם למצב ואפשר לנשום כל תסכול רגשי בקלות…


איפה שיש קיבעון להתנהגות מכנית או דרמטית ->

היי אנחנו טראומתיים.


איך מפסיקים להיות כל כך טראומתיים ונהנים מהחיים?

היה לי חבר שהיה אומר "תפסיק להיות בחרדה אחי ופשוט תיגש [לבחורה]",

הוא צחק על זה כי הוא הבין כבר בצעירותו שזו לא החלטה מודעת.


המקומות האלו עמוקים כמו… כמו… נחל… שזורם לים.


כדי ללמוד להיכנס לנחל בלי לטבוע, צריך לפתח מיומנות ספציפית,
אחרת… שחייה מהנה לשום מקום.


כדי ללמוד איפה הנחל נמצא,
אפשר לכל הפחות לשים לב איפה אנחנו תקועים במצב רגשי שלא נראה הכי מתאים.


אצלי זה לרוב בושה, בחברת אנשים ->
אז אני יודע שאני תקוע בזירת פשע,
ויש כאן נחל שאפשר להיכנס אליו.


וכשמתקדמים בו, עוד לפני שמגלים את הים…

משחררים את התבניות התקועות,
ומנקים את זירת הפשע - כמו לא הייתה.


אבל זה יותר מכך,
זה לא רק שזירת הפשע כבר לא קיימת…


אלא שאנחנו יודעים לזהות את הרוצח,
אנחנו חכמים יותר, נבונים יותר.


מאירים את האור שלנו על אחרים,
שעדיין תקועים… מביאים להם מצופים.


שחייה נעימה,

דור

4 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »